הטקס של רותי

טקסי אבל

רותי ובן זוגה בן, פנו אלי כאשר קיבלו בשורה כואבת שלעוברית שרותי נשאה באותה העת ברחמה יש מום בלב, והרופא שאל אותם אם הם מעוניינים להמשיך בהריון או לבצע הפסקת הריון. הם היו אבודים. זוג צעיר, הריון ראשון, הם הרגישו שזו שאלה שהם לא יודעים בכלל מאיפה להתחיל לענות עליה…

ליוויתי אותם כזוג, עד ההחלטה להפסיק את ההריון. לאחר מכן ליוויתי את רותי באופן פרטני, בהכנה ללידה ובהתמודדות עם האבדן. לאחר שישה שבועות, של משכב לידה בנינו יחד טקס. בקהילה שלנו, ישנו מנהג להתכנס יחד לקראת לידה של אישה על מנת לברך אותה. רותי, שהצטרפה רק לאחרונה לקהילה, מאד חיכתה להזדמנות להשתייך למעגל האימהות. כאישה שחוותה לידה, היא הרגישה, שהפכה לאם ורצתה לקבל על כך הכרה מנשות הקהילה, כמו גם רצון וצורך במעטפת נשית קהילתית סביב חוויית האבדן.

רותי ואני בנינו את הטקס יחד. הזמנו את כל נשות חנתון לטקס אבל לאחר לידה שקטה-  בהזמנה כתבנו שנרצה להתכנס יחד כדי להיות עם האבדן של רותי, כמו גם של כל אישה שעברה לידה שקטה, הפלה (טבעית או יזומה), כמו גם קשיים בכניסה להריון או פערים בין הרצוי למצוי בכל מה שקשור בנושאי פריון. היה לנו חשוב שכולן ירגישו מוזמנות ושייכות.     

התכנסנו במעגל בחדר עם תאורה עדינה, ישבנו במעגל פנימי עם כריות על הרצפה ובמעגל חיצוני של כורסאות וספות. כמה נשות קהילה יצירתיות, הפכו את המרחב לאינטימי ומזמין. במרכז המעגל היה מונח מגש עגול עם נרות, נר גדול יותר, וכמה אבנים שרותי ואני הבאנו. ביקשנו שכולן יגיעו בזמן, כדי שנוכל להתחיל יחד. התחלנו בשירה משותפת. בחנתון התפילה היא חלק משמעותי וחשוב ממארג החיים הקהילתי, כמו גם חלק מהותי מחייה של רותי. במהלך הלידה התנגן ברקע שוב ושוב השיר שהוא גם תפילה של להקת עלמא: "אלוהיי, נשמה שנתת בי, טהורה היא", חשבנו שבאופן סימבולי לשיר את השיר הזה יחד, בתחילת הערב, יאפשר לנשות הקהילה להיות שותפות ברגעים כל כך אינטימיים שהיו לרותי ובן עם התפילה הזו, כמו גם דרך לשלוח חוטים של חיבור, של מעטפת נשית תומכת ואוהבת אל אותם רגעים כואבים ועוצמתיים של הלידה…

כשהשירה הסתיימה ישבנו כמה רגעים בשקט, במרחב המקודש והעדין שהתהווה.

רותי ביקשה לשתף את נשות הקהילה, בסיפור הלידה שלה:

אני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי של החודשים האחרונים.

חשוב לי שתדעו שהייתה לי בת. שנהייתי אמא.

הייתי בשבוע ה24 להיריון, וילדתי בת יפהפיה. היא לא נולדה בחיים.  אתם מבינים, כמה שבועות לפני כן גילינו שיש לה פגם בלב שנקרא Tetralogy of Fallot ושהרבה זוגות מחליטים לסיים את ההיריון במצב שכזה.  הרופאים שאלו אותנו מה נרצה לעשות?

מה נרצה לעשות? רצינו את הבת שלנו!  איך אפשר להתחיל לענות על שאלה שכזאת?  זו שאלה איומה.  הרגשתי שאני כלל לא ערוכה לשאלה שכזו.  לא היה לי מושג שאפשר בכלל לשאול שאלה שכזאת. 

איך בכלל ניגשים להחלטה כזו? האם מישהו מאיתנו יודע לבחור בין החיים ובין המוות? אנחנו הקשבנו פנימה וחפשנו תשובות עמוקות בתוכנו. שוחחנו על האפשרויות, וניסינו להבין איך יראו שני הנתיבים.  אריאלה, חברה ומלווה רוחנית שליוותה אותנו, אמרה לנו: "זו לא שאלה לבני אדם, זו שאלה לקדוש ברוך הוא. כל בחירה מבורכת". 

לתינוקת שלנו היה מקרה חמור של הפגם הגנטי, ובנוסף התגלה סיבוך גם במבנה של הלב.  ההחלטה הייתה  מייסרת. היא הייתה אמורה להיות התינוקת הראשונה שלנו, וכל כך כל כך רצינו אותה. היה עלי להתחשב במצב הבריאותי שלי, וידעתי שהתינוקת הזו תזדקק לאמא בריאה על מנת שתוכל לשרוד שורה של ניתוחי לב פתוח כתינוקת, כמו גם לאורך ילדותה. ידעתי שפחד המוות ירחף מעלינו ויכביד עלינו וידעתי שאני, שאנחנו נסבול.

אחרי הרבה דמעות, בן ואני הבנו שההחלטה שנכונה עבורנו היא להפסיק את ההריון ולאפשר לה ללכת. ידענו שלא נוכל להביא תינוקת כל כך חולה אל העולם, לא עבורה ולא עבורנו.  ואני הבנתי שהבחירה הזו מבורכת.

כך, התקדמנו עם ההחלטה להפסיק את ההריון. אשמח לשתף אתכן ולספר לכן חלק מהסיפור הזה.

המשמעות של הפלה בשבוע 24 היא שבעצם עוברים לידה. אין דרך למנוע זאת. התהליך הינו פיזי מתחילתו ועד סופו. לפני הלידה יש תהליך נוראי שעוצר את הדופק של העובר. הזריקו חומר ללב של התינוקת כאשר היא עוד נמצאת ברחם שלי. לאורך ההליך הקשבנו לתפילה "אלוהי נשמה שנתת בי". המלים מכוונות לנשמות שלנו, אבל כאן אני חשתי שאני מכוונת את תפילותיי לנשמה האחרת שנמצאת בתוכי: "אלוהי, נשמה שנתת בי, טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא… " הנה היא, חשבתי לעצמי, ואני משחררת אותה.

התהליך היה מאוד כואב עבורנו, כמו גם עבור הרופא, שבכה יחד אתנו.  הרופא באמת בכה יחד אתנו. חשתי קירבה עמוקה לאלוהים באותם רגעים, בהם שחררנו את התינוקת שלנו. עבורי, אלוהים הוא חיבור עמוק וער לקיום וזו הייתה הפעם הראשונה שחשתי זאת בכזו עוצמה.

ואז, עלתה לי מחשבה משונה: "אני מחזיקה מוות בתוכי, אבל אני חיה". "אני חיה אבל מכילה את המוות בתוכי". "במשך יום שלם אני חיה אבל יש בתוכי מוות. איך? איך זה בכלל אפשרי שאני חיה, כאשר יש מוות בתוכי?"

יכולתי לחוש בו זמנית את החיוניות שלי, כמו גם עצב כבד על כל מה שאבד.  אני שואלת את עצמי אם מישהי מכן שעברה הפלה, מכירה את התחושה הזו? תחושה שמשהו בך מת אבל את עוד חיה? המחשבה הזו חיזקה אותי. שלמרות הזוועה, עודני חיה, שאני מהלכת עם החיים. אני חיה. מחוברת לכוחות של חיים.

אחרי התהליך האיום הזה העבירו אותנו לחדר נפרד וזירזו את הלידה.  זה לקח בסך הכל 9 שעות, מה שנחשב לפרק זמן יחסית קצר לזירוז בשלב כל כך מוקדם של ההריון.  אני מודה לכל כוחות היקום שהגבתי כל כך מהר לזירוז.

הלידה הייתה קשה ביותר. היו לי לא מעט תופעת לוואי מהתרופות. היו לי כאבים עזים מהצירים שזורזו בהתמדה. ובמיוחד, התעורר כאב מהידיעה שזה לא אמור להיות- שאני לא אמורה להיות כאן בשבוע 24 עם תינוקת שאיננה בחיים. זה פשוט לא אמור להיות כך.

המיילדת שלי אמרה לי: "את תמצאי דרך להיות שלמה כאשר תלדי" לפעמים מלים שנאמרות הופכות למציאות. היא אמרה לי את המילים האלו, וכך היה.

מצאתי את הדרך להיכנס לתוך הלידה שלימה. תחושה זו התאפשרה אמנם רק בסוף. לאורך כל השבועות של ההתלבטות, לא חשתי שלימה. בשבועות אלו חשתי מיוסרת, מסוכסכת ומאוימת מההחלטה. אבל איכשהוא, בלידה, חשתי שלימה. בנוכחות מלאה, ושלימה עם ההחלטה.

חשתי חכמה יותר, מבוגרת יותר. החזקתי את החיים ואת המוות בכף ידי, והגעתי להחלטה הכי כבדה שניתן כלל לדמיין –  חיים או מוות. יש תינוקת או אין תינוקת. נדרשתי להגן על עצמי ולטפל בעצמי.  לקחתי בעלות על ההחלטה, ונדרשתי למצוא את הדרך לעבור את התהליך בגב זקוף ובלב שלם.

אני יושבת כאן כעת ללא תינוקת.  אבל חשוב לי שתדעו שהיו לי צירי לידה. אני רוצה שתדעו שילדתי.  שהצטרפתי אליכן, "הנשים אשר ילדו". שגם אני עברתי דרך הפגיעות שלידה מזמנת, שנכחתי במלאות בגופי הכואב, ולא הייתי במחשבותיי. הייתי במחשבות הגוף, הגוף שלי הוא שחשב, הוא שפעל, כל כולי גוף.

חשוב לי שתדעו שפגשתי את הבת שלי, היא היתה מופלאה ויפהפייה.

אחת הטרגדיות של לידה שקטה היא שהכל נסוב סביבי, האישה היולדת, ולא סביב התינוק. אין מה לעשות עבור תינוק שאינו בחיים.

וכך הטיפול התרכז בי.  נתנו לי תרופות מבלי לדאוג מה יהיו תופעות הלוואי עבור התינוקת. תנוחת התינוקת לא היתה חשובה אלא אם כן זה פגע בי. במובנים מסוימים נראה שיילדתי את עצמי יותר מאשר את התינוקת שלי.

כאשר היא יצאה מתוכי לבסוף זה היה גם טרגי וגם יפהפה בו זמנית.  אני צעקתי, גנחתי, הוצאתי את כל הקללות, עשיתי את כל הרעשים של אישה יולדת, זה היה הכל חוץ משקט.

אבל אז, מרגע שהיא יצאה, זו היתה באמת מה שנקרא "לידה שקטה". בחדר השתררה פתאום דממה.  העבירו אותה אלי והיא היתה עטופה, רק היה אפשר לראות את הפנים שלה, העיניים היו סגורות,  באמת "לידה שקטה"  כל כך הרבה שקט.

חשתי גם תחושת שלווה עמוקה. הייתי רגועה, אפילו שמחה. כל כך שמחתי לראות אותה. התבוננתי בה ואהבתי אותה והחזקתי אותה זמן רב.  היא היתה כל כך קטנה ויפהפייה.

אני זוכרת את הרגעים לפני שנרדמתי באותו הלילה. חשתי שיש קסם בעולם.  חשבתי לעצמי, שבטח כולן יולדות בלילה, הלילה מרגיש עשיר וקסום, מעולם אחר, לא מציאותי.  האם שעות היום יכולות בכלל להכיל כל כך הרבה קסם ומסתורין?

הייתה שלווה באוויר. וזה נמשך בערך יממה. הרגשתי חזקה, רגועה וגאה בעצמי.

אבל, לדאבוני, זה לא נמשך… בימים שלאחר מכן התפרקתי לרסיסים והתאבלתי.

כשם שלקחתי בעלות ואחריות, על תהליך קבלת ההחלטות והלידה, כך גם לקחתי אחריות על הקבורה. כאשר עוברים לידה שקטה, בית החולים שואל אם ברצונכם לקבור את התינוק בעצמכם או לבקש מבית החולים לטפל בקבורה. אנחנו בחרנו לקבור אותה בעצמנו. ממש יצאנו מבית החולים כאשר אנו נושאים אותה בידינו.

תנו לי לספר לכם על רגע אמהי שהייתי גאה בו. כאשר הלכנו לאסוף את גופתה שמתי לב שהמהדק מפלסטיק של חבל הטבור היה עדיין במקומו. אמרתי שיש להוריד אותו לפני הקבורה. האיש נסה להוריד אותו, אך לא הצליח ואמר שאין מה לעשות.  התחננתי בפניו, שאני לא יכולה לקבור אותה באדמה עם מהדק מפלסטיק. במיוחד כי בישראל קוברים גופות רק בסדין, ללא ארון, כך שהגופות קרובות לאדמה.  הוא ניסה שוב, ולאחר מאמץ, הוא הצליח.  הקלה. אני מספרת זאת כי זה היה רגע מאד אימהי בשבילי, ואני גאה ברגע זה. ידעתי שאני לא מסוגלת לקבור אותה עם חתיכת פלסטית.  נלחמתי עבורה וניצחתי. 

קברנו אותה עם השלייה בבית הקברות ביער של קיבוץ חנתון. נשאתי אותה בעצמי לבית הקברות. יחד, בן ואני הנחנו אותה באדמה, ובן כיסה אותה באדמה. חשתי את כאב הפרידה כאשר היא הוכנסה לתוך האדמה. באותו הרגע היא לא הרגישה כמו תינוקת, או ישות בפני עצמה.  היא הרגישה כמו איבר, חלק ממני כפי שהיא היתה לאורך החודשים האחרונים. איך אני בכלל נפרדת מחלק של עצמי? אכן, חלק ממני מת יחד איתה.

בימים שבאו אחר כך, כאשר הקהילה עטפה אותנו באוכל ותמיכה, חשתי עצב שלא ידעתי שקיים.  אולי נשים אחרות שעברו לידות שקטות או הפסקת הריון מכירות את התחושה. תחושה של ריקנות פיזית. התינוק שהיה בתוכי כבר לא קיים יותר. לא בתוכי ולא מחובק בזרועותיי.

חשתי עצב עמוק ותחושת ריקנות, במיוחד בלילות – בשעות שפעם הייתי מרגישה במיוחד את תנועות העובר, וכעת לא הרגשתי כלום.  הלילה, אותו זמן של קסם ותחושות מעולמות אחרים, נהיה זמן רווי כאב.

ובינתיים, הגוף שלי היה לאחר לידה.  הייתי אחרי לידה אבל ללא תינוק. דיממתי וכאבתי. הנחתי על השדיים שלי כרוב על מנת לעצור את החלב וחשבתי שכל זה לא אמור להיות.

בעוד שהגוף שלי חזר להיות כשהיה, הנשמה שלי השתנתה. הרי הלכתי בגיא צלמוות, איך אפשר בכלל לצאת אותו הדבר בצד השני?

אמנם לא יכולתי לשוב להיות כפי שהייתי, אבל מה שכן, יכולתי ליצור משהו יפה לזכרה. ידענו שרצינו לנטוע משהו על הקבר שלה ועלה לי רעיון ליצור מנדלה מאבנים. התייעצתי עם חברה שהיא אמנית וביחד הפכנו את חלקת הקבר למרחב יפה. יצרנו מוזאייקה של מנדלה עם צמחים. ואני מכינה שלט עם שמה.

שמה? השם שלה הוא לבב. שמו של האבא של בן היה לב, ורצינו לקרוא לה על שמו. חשבנו לקרוא לה לבב עוד לפני שגלינו את המום בלב. מסתבר שהשם לבב באמת התאים לה.

כך יצרנו פינה יפה סביב הקבר שלה, ואני מאד גאה בכך.

והתאבלתי עליה.  אין טקסי אבל יהודיים ללידות שקטות, אין קדיש, שבעה, או שלושים. אך יש אבל וצער. ואני מתאבלת. אני מתאבלת על הבת שאיבדתי , בת שכל כך כל כך רציתי.

ועוד משהו אחד אחרון, מה נותן לי כח? מה שנותן לי כוח, זה להתבונן בטבע שמתחלף. אני מטיילת בשדות סביב חנתון ורואה את שינויי העונות. אני שמה לב שלוקח עונות לדברים להשתנות. השדות שהיבול בהם צעיר כעת, יהיו יותר גבוהים ממני עם בוא הקיץ. היער שהיה כולו יבש בקיץ מלא כעת בפרחי בר. העונות המתחלפות מביאות שינויים . לדעת את זה נותן לי הרבה כח.

תודה לכן על ההקשבה.

I want to tell you my story of the last few months.

I want you to know that I had a daughter. That I became a mother.

I was 24 weeks pregnant and I gave birth to a beautiful baby girl. She was not living. You see, we had learned a few weeks earlier that she had a heart defect called Tetralogy of Fallot and that many couples choose to terminate the pregnancy in this situation. The doctors asked us, what do we want to do?

What do we want to do? We want our daughter.

How do we even begin to consider such a question. It was an awful question. I felt hopelessly unprepared for it. I didn’t know that such a question could even be asked.

How do you go about making a decision like this? How are any of us prepared to choose between life and death? We listened and searched deep within ourselves. We discussed the possibilities, what both paths would look like. Ariella, a friend and healer told us “both paths are blessed”. I understood that, deeply.

Our baby had a severe case of the condition along with an extra structural heart complication. The decision was agonizing.

This baby would be our first and we wanted her so, so much. And yet I had my own health condition to consider, and I knew that this baby would need a healthy mother if she was to face multiple risky open heart surgeries in infancy and childhood. I knew that fear of death would hover, and I knew that I, we, would suffer.

After many tears, Ben and I understood that the right decision for us was to terminate the pregnancy, to let her go. We knew that we couldn’t bring such a sick baby into the world. Not for her and not for us. And I understood that this path was blessed.

And so we went ahead with terminating the pregnancy. Let me tell you some of that story.

At 24 weeks, terminating a pregnancy means having a birth. There is no way to turn away. The process is deeply physical from beginning to end.

Before birth there is an awful procedure to end the baby’s heartbeat, involving an injection into the baby’s heart while she was inside of me. During the procedure, we listened to a song of Jewish prayer, “Elohai neshama she-natata bi".

The words are intended to describe our own souls, but here, I am describing the other soul inside of me: “God, the soul you put in me is pure. You created her, you breathed her into me, you protected her, and one day you will take her back”. Here she is, I thought, I’m letting her go.

The procedure was deeply emotional for us, and also for the doctor, who cried with us. The doctor truly cried with us. And I felt God in those moments. Those moments when we let our baby go. Because God, for me, is a deep and awakened connection to existence, and I think this is the most strongly I have ever felt that.

And then, the strangest thing, I realise: I am holding death inside of me but I am alive. I am alive but I contain death. For a whole day I am alive but housing death within. How? To be alive despite the death within.

I felt my own vitality and I felt heavy sadness within for what is lost. I wonder if any of you have felt this if you’ve had a miscarriage. That something inside of you is dead, but you are living. It was a somehow strengthening thought. That despite the horror, I am walking with life. I am alive. I am resilient.

So, after this terrible procedure, we were given a room and my labour was induced. It took 9 hours in total – actually a very short labour for such an early induction. I thank all the powers in the universe that I responded so quickly.

The labour was incredibly difficult. I had a lot of side effects from the medication. I was in a lot of pain, from the constant induced contractions. And pain of knowing that this should not be- that I should not have been in labour at 24 weeks with a baby who wasn’t living. This should not be.

My midwife had said to me, “You will find a way to be whole with it, to be whole going into the birth”. Sometimes just saying something can bring it to reality. She said that and so it was.

I found a way to walk into it whole. Only right at the end. I didn’t feel whole in the weeks of the decision. I was horrendously conflicted. But somehow I was whole at the birth, fully me, whole with my decision.

I felt wiser, older. I had held life and death in the palm of my hand. I had weighed up the most weighty decision there could be. Life or death. Baby or no baby. How to protect myself and care for myself. How to own this process and walk through it with a straight back and a whole heart.

I sit here now without a child. But I want you to know that I had a labour. That I gave birth. That I joined you, women who have birthed. That I too was in those truly vulnerable moments of labour of being fully in my body and its pain, and not in my thoughts. I was in my body-thoughts. My body was doing the thinking, the everything. Truly embodied.

And I also want you to know that I met my daughter and that she was wonderful, beautiful.

One of the tragedies of a stillbirth is that everything is about me, the labouring woman, not about the baby. There is nothing they can do for the baby, who is not living.

So I got all the care, they gave me pain medication without worrying about its effect on the baby, and the position of the baby was not important unless it could harm me. Perhaps I was birthing myself more than my baby.

It was both incredibly tragic and stunningly beautiful when she came out. I had done all the yelling, all the groaning, I had said all the swear words, made all the noises of a labouring woman, and it was anything but quiet.

But after she came out, it truly was a “quiet birth”, which is what stillbirth is called in Hebrew. The room was suddenly silent. They gave her to me, she was wrapped, just her face visible, eyes closed, unbelievably silent. Truly a “leidah shkeitah”. So quiet.

But so peaceful now. I felt peace, calm, joy even. I was so happy to see her. I looked at her and loved her and held her, for a long time. She was tiny and beautiful.

I remember going to sleep that night. There was a magic in the world. Surely birth must always take place at night, I asked myself. The night feels rich and magical, other-worldly, unreal. Could the daytime contain this much magic and mystery?

And so there was peace, and it lasted roughly a day. I felt strong, proud, calm.

But alas, it didn’t last. I soon fell apart, and I grieved, and I mourned.

And just like I had owned this whole process of decision and birthing, I too would own her burial. When you have a stillbirth, the hospital asks if you want to do your own burial or if you want the hospital to. We chose to bury her ourselves. We actually walked out of the hospital holding her.

Let me tell you one proud mother-moment I have: When we’d gone to collect her body, I noticed she still had the plastic clamp on her umbilical cord. I said that has to come off before we bury her! The man there tried to get it off. He couldn’t get it off, there was nothing he could do. I begged him, please, I can’t place her in the earth with a plastic clamp. Especially because here in Israel we bury bodies just wrapped in a sheet, no coffin, and so they are close to the earth. He tried some more, and eventually, finally, it came off.

Relief. And I’m telling you this because it was me being a mother, and I’m so proud of that moment. I knew I could not bury her with a piece of plastic, and I fought for her, and I won.

We buried her with her placenta, in the woodland cemetery in our small village of Hanaton. I carried her myself to the cemetery. Ben and I placed her in the earth together. Ben covered her with earth. I felt huge pain of separation as she went into the earth. Because at that point, she didn’t feel like a baby, separate to me. She felt like a limb, a part of me, which she had been for many months. And how do I part from a part of myself? Indeed a part of myself had died.

And in those days that followed, as the food and support poured in, I felt a sadness I didn’t know existed. Perhaps other women who have had terminations or stillbirths felt this too. A physical emptiness. That the baby that was inside is no more, not inside me and not outside being held by me.

And I felt the sadness and emptiness at night especially – night, the time when I used to feel the most movement of the baby, and now I feel nothing. Night, that time of magic and other-worldliness, is full of pain.

And meanwhile, my body was post-partum. I was post-partum but with no baby. I was bleeding and hurting. I put cabbage leaves on my breasts to stop the milk coming in. This should not be, I thought.

And while my body returned quickly to its original state, my soul did not. For I have walked through the valley of the shadow of death, and how could I be the same on the other side?

I can’t be the same, but I can build something beautiful. We knew we wanted to plant something on the grave, and I had the idea to also create a mandala from stones. I consulted an artist-gardener friend, and together we made the grave into something beautiful. A mandala-mosaic with plants in. And I am making a plaque with her name on.

Her name? Her name is Levav. Levav. Ben’s father was Lev in Hebrew, and we wanted to name her after him. Both words mean “heart” in Hebrew and we thought of her name long before we discovered her heart problem. Levav truly lived her name.

So we created something beautiful at her grave and I’m so proud of it.

And then I mourned her. There is no Jewish mourning practice for stillbirth: no “kaddish”, “shiva” or “shloshim”. But there is mourning and there is grief. And I am grieving. I am grieving the daughter I lost, that I so badly didn’t want to lose.

And one more thing: what gives me strength? Watching nature change gives me strength. I walk a lot in the fields around Hanaton and I see that it takes seasons for things to change. The field now covered in fresh crop will have wheat taller than me come summer. The woods that were parched in the summer are now abundant with wild flowers. It takes seasons for things to change, and change and movement is certain, and that knowledge gives me strength.

Thank you for listening.

השקט בחדר היה עמוק. רותי היתה כל כך עטופה ומוחזקת, בדמעותיהן ובמבטן של נשים כה רבות. כעבור רגעים ארוכים בהם החזקנו יחד איתה את גודל הכאב, הצער, האבל כמו גם העוצמות והכוחות, רותי ניגשה למרכז המעגל, והדליקה נר כדי לכבד את זכרה של בתה, לבב.

לאחר מכן היא חזרה לשבת בתוך המעגל.

סיפרתי סיפור בודהיסטי על אישה בשם קיסה גוטמי: "לאחר שבנה הקטן נפטר, היא חווה חוויה קיצונית וכואבת של סבל והיא אינה מוכנה לקבור את בנה ולהיפרד ממנו, והיא סוחבת את גופתו איתה. האם דופקת על דלתות הבתים, ומבקשת מהאנשים לתת לה תרופה שתרפא את בנה. התגובות שהיא מקבלת אינן קלות, אך לאחר כמה זמן היא מגיעה לביתו של אדם המזהה את עומק מצוקתה, ואומר לה שהוא יודע מי יוכל לעזור לה. האיש לוקח אותה לג'טוונה, מקום מושבו של הבודהה באותה תקופה. כאשר היא מסבירה את בקשתה, שולח אותה הבודהה למשימה: "הביאי לי זרעי חרדל מבית שבו לא מת אדם מעולם," הוא אומר, "ואז ארפא את בנך". קיסה גוטמי חוזרת לדפוק על דלתות הבתים. אך הפעם שאלתה שונה – "האם מת בבית זה מישהו?" כך היא עוברת מבית לבית, שומעת את כל סיפורי האבדן מאחורי כל דלת שנפתחת עד שלבסוף היא מבינה, שאין בית שלא מת בו אדם מעולם. היא חוזרת אל הבודהה ומסכימה לקבור את בנה. ולאחר מכן היא מתחילה ללמוד מהבודהה את תורתו.

כשסיימתי לספר את הסיפור, אמרתי שיש לי תודה עמוקה לרותי, על כך שהסכימה להביא את הכאב והצער והאבל שלה, לפתח דלתנו, וכעת יש לכל אחת מאיתנו שתבחר ותרצה לשתף הזדמנות, להיות כמו כל אותם אנשים שהסכימו לפתוח את הדלת בעבור קיסה גוטמי ולשתף אותה באבדנים שלהן על מנת שחוויית האבל הפרטית שלה, תהפוך להיות חלק מסיפור אנושי ונשי רחב יותר. רותי ביקשה, שכל מי שמשתפת, תשזור בתוך סיפורה, מה העניק לה כוח. הצעתי שכל מי שתרצה תוכל לשתף במילים, או רק להדליק נר על אבדניה.

כמו במטה של קסם, ובעדינות שאין לתאר, פתחו בפניה הנשים במעגל את הדלת לאבדנים שחוו סביב ההריונות והלידות שלהן. היתה מי ששיתפה על השירותים של תחנת הרכבת שבו היתה כשהחלה לדמם, והבינה שהיא מפילה את התינוק שלו כל כך ייחלה.. ועל השבר הגדול, שאבדן זה הביא לחייה. היתה מי ששיתפה על קשייה להרות, ועל הכאב שבאבדן האמון בגוף שלה, שלא איפשר לה להפוך שוב לאם בצורה טבעית. היתה מי שביקשה לתת מקום לדיכאון שחוותה אחרי הלידה האחרונה שלה, ואיך חשה שהיא נשאבת עמוק לגיא צלמוות, ולא מוצאת את הדרך החוצה… הייתה מי ששיתפה שלפני שנולדה, לאמא שלה היתה לידה שקטה עם תאומות בנות, ועכשיו שהיא נמצאת כאן במעגל העוטף הזה שנוצר בעבור רותי, כואב לה שלא היה שום מעגל שהתכנס בעבור אמא שלה, והיא נאלצה להתמודד עם האבל שלה בבדידות איומה ומושתקת. היתה מי שהוצפה מכך שהתינוק שלה נולד פג, וגם בעבורה לא הספיקו הנשים להתכנס טרם הלידה ואת זאת שזכרה בפירוט כה רב את ההפלות שלה שהתרחשו לפני יותר מארבעים שנה. וכל אחת שמשכה את החוט, חיברה אותנו יחד לתוך מארג של נשים שנושאות על כתפיהן ובליבן כאב כה עמוק ועתיק יומין על מנת להביא חיים אל העולם. היו שם כשלושים נשים, בכל הגילאים ובכל שלבי החיים… שישבו יחד, וקוננו על כל מה שאבד ועשו מקום לכל מה שנולד בעקבותיו.

מרכז המעגל התמלא בנרות דולקים. כל כך הרבה תקוות שנגוזו, כל כך הרבה נשמות שלא זכינו להכיר ולגדל בקהילה שלנו…

והיה גם הציור על בד של הציפור, שחברה יקרה הכינה בעבורה. באחד המפגשים של רותי ושלי,  עלה לה דימוי שהרחם שלה הוא כמו מערה, וברגע עדין ומופלא, היא פגשה שם את הבת שלה. היא ערסלה אותה, ושתיהן חשו שלווה עמוקה. ברגע מסוים לבב בתה, פתחה את ידה והעניקה לה במתנה ציפור קטנה, שהתעופפה ומילאה את רותי בכוחות של חיים ותעופה. ואז, ורק אז יכלה רותי להניח את בתה עטופה בטחב העדין של המערה, כשהיא מותירה אותה מוגנת ובטוחה, כדי לצאת בעצמה מהמערה כל כך אחרת מאיך שנכנסה…

לאורך הערב העברנו בינינו את ציור הבד של הציפור, וכל מי שנכחה בחדר, הניחה מעט מן הצמר על הציפור, ולבסוף ליבדנו את הצמר יחד, והענקנו אותו לרותי כתמונה של רפואה, תזכורת לאותה אישה שנכנסה עמוק לתוך המערה, וכעדות למנחתה של בתה, שביקשה לחבר אותה לכוחות של חיים ותקווה.

רותי יצאה מהערב הזה עם מגש של נרות, שלא יכולנו להשאיר, ולא רצינו לכבות. כשהתבוננה בנרות באותו הערב בביתה, היא חשה שחוללנו מהפכה. או כפי שכתבה לי באותו הערב-

 as we ended, I felt we created revolution. Women coming together and talking about their loss is revolution. The world has changed

My world has changed. I have been initiated into the tribe of women , the tribe of mothers…  

"כל כך הרבה נשים יושבות יחד וכואבות יחד את אבדנן- העולם כבר איננו כפי שהיה… העולם שלי כבר איננו כפי שהיה…  אני מרגישה שעברתי את טקס החניכה שלי ונקלטתי לשבט הנשים, שבט האימהות…"

הרבה פעמים טראומה נוצרת כאשר תנועת החיים לא הושלמה. כאשר משהו קופא או נתקע במהלך החיים הטבעי. הטקס של רותי, הביא כל כך הרבה נשים עם חוויות של אבדן, כאב, אבל ובדידות, להביא את אותה תנועת חיים לכדי סיום, בצורה כל כך עדינה רכה ומרפאה…