הסיפור של חיה

"אמר רבי יהושע בן לוי-בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, מכה באיזמל ומרפא ברטייה, והקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה הוא מרפא…" . המדרש מספר שהאדם בכוחו להכות בדבר אחד (באיזמל) ולרפא בדבר אחר (ברטייה), אך הייחודיות של הקב"ה, היא שבאותו הדבר שבו הוא מכה משם גם צומחת הרפואה. האפשרות הזו, שהכאבים שלנו, הפצעים שלנו, הם לא רק החלקים השחורים בחיינו שהיינו מעדיפים להשאירם מאחור, אלא דווקא הם אלו שיכולים לגדל אותנו, לרפא אותנו, להוות השראה ולכוון אותנו לעבר מילוי הייעוד שלנו. זו אפשרות שאליה אני מנסה לחבר את האנשים אותם אני פוגשת ברגעים של משבר. לה-שאן בעבודתו עם חולי סרטן, מעודד אנשים למצוא את המנגינה המיוחדת לקצבה נועדו לחיות, הוא שואל מהו השיר הייחודי של האדם, שאם ישיר אותו יחוש מאושר בקומו בבוקר ובלכתו לישון בלילה?… אותו דבר שהם ורק הם נועדו לעשותו. או במילים של ויקטור פרנקל: "כל אדם ואדם יש לו תפקידו או ייעודו הייחודי בחיים. כל אדם ואדם חייב לקיים משימה מוחשית התובעת מילוי. מבחינה זו אין לו תמורה, אף אין חייו יכולים להישנות. מכאן שתפקידו של כל אדם ואדם הוא אחד ויחיד, והוא הדין לשעת הכושר המסוימת לקיימו"

דרך הסיפור של חיה (שם בדוי) נראה כיצד החיפוש והחיבור לייעוד, אפשרו לה להשיב את תחושת המשמעות לחייה ואפשרו לה להתחבר מחדש לכוחות של חיים, נדיבות, נתינה ואהבה.

את חיה ליוויתי במשך תשעה חודשים, עת הייתה מאושפזת במחלקת שיקום בבית החולים. חיה היא אישה בשנות החמישים לחייה, היא נשואה ואם לחמישה ילדים. היא מגיעה מרקע של בית מאד דתי, והיא עצמה אדם מאד רוחני. זו אישה שרגילה להיות בשליטה מלאה על החיים. היא היתה עובדת במשך היום, מגיעה הביתה ומשקיעה שעות בבישול לילדיה, בניקוי ובצחצוח יומיומי של ביתה, כמו גם דאגה מתמדת לכל צורכיהם של הוריה, אחיה ואחיותיה. היא היתה עושה הכל לבדה ולא ידעה איך להיעזר באנשים סביבה. באחת הפגישות סיפרה לי שפעם נהגה בלילה, ונרדמה על ההגה. הרכב התדרדר לשוליים וארבעת הגלגלים התפנצ'רו. כמה אנשים עצרו בצד כדי להושיט לה יד, והיא רק אמרה להם שהיא בסדר, שבעלה בדרך ושייסעו.

בעלה כמובן לא היה בדרך והיא נסעה הביתה על ארבעה גלגלים מפונצ'רים, העיקר להסתדר לבד…

כמה חודשים לפני שחלתה, איבדה חיה את אימה שרה, אליה הייתה מאד קשורה. פגשתי את חיה באשפוז ממושך כאשר היא סבלה ממחלה עצבית ששיתקה את גופה.

בין חיה וביני נוצר קשר מאד מיוחד, שהלך והעמיק לאורך חודשי האשפוז שלה. בפגישה הראשונה או השנייה, שאלתי את חיה אם היא יודעת מה הייעוד שלה בחיים. האם היא יודעת מהי הסיבה הגבוהה יותר לכך שהיא עוד כאן. המחלה שבה חלתה שיתקה גם את מערכת הנשימה, והיא הייתה כמה ימים בסכנת חיים. והנה היא שבה לאיטה לחיק החיים ותהיתי אם היא יודעת מהו אותו "למה" שבשבילו היא יצאה מכל ה"איך" שעברה? היא גמגמה משהו, והשאלה נשארה תלויה באוויר. אך יכולתי לחוש שזהו נושא בעל משמעות עבורה.

בפגישה לאחר מכן עשינו תרגיל בדמיון שמטרתו הייתה לשהות במרחב בטוח. חיה הגיעה לחדר עגול עמוס בספרים שם הרגישה שקטה ובטוחה. הגוף שלה היה רפוי. כששאלתי אם הגוף מבקש משהו במקום הזה, היא אמרה שהגוף לא מבקש דבר, אבל לנשמה שלה יש שאלה. הנשמה שאלה "האם המתים סלחו לי?" היא אמרה שרק אם המתים יסלחו לה היא תוכל להירפא בעצמה. היה שקט ארוך, ופתאום אמא שלה הופיעה בחדר. אמה הביטה בה ארוכות וחייכה. חיה החלה לבכות ושאלה את אמה האם סלחה לה שהיא לא ראתה עד כמה היא חולה, ולא עזרה לה מספיק.

האם הוציאה סידור מהספרייה והחלה להתפלל. כשסיימה את תפילתה היא התקרבה לחיה וחיבקה אותה בחוזקה. האם הביטה בעיניה של חיה ארוכות, עד שחיה יכלה לראות את הסליחה והאהבה זורמות מעיניה. ואז היא עזבה את החדר.

כשחיה פקחה את עיניה, ישבנו כמה דקות בשקט, במרחב של קדושה, מחזיקות ידיים, נרגשות ומביטות האחת לשנייה בעיניים.

בתום הפגישה, היא אמרה שהיא לא יודעת מה הייעוד שלה בחיים, או יותר נכון היא יודעת ולא מעיזה להגשים אותו.

במפגשים לאחר מכן, עסקנו רבות בקושי של חיה עם הצוות הסיעודי. האישה הזו הייתה רגילה לעשות הכל בכוחות עצמה, ופתאום היא בעמדה שהיא לא יכולה לעשות דבר עבור עצמה. היא לא יכולה לאכול לבד, להתקלח או לזוז. היא לגמרי תלויה באחרים וזה עורר בה קושי גדול. לא אחת היא מצאה את עצמה מתפרצת על האחיות ועל אנשי הצוות המטפל.

תוך כדי השיחה היא שיתפה על הקשר הטוב שיצרה עם הפיזיותרפיסטית שלה. היא סיפרה שלפני כמה ימים אותה פיזיותרפיסטית חזרה מחופשה של שבוע ומאחר שחיה כל כך התגעגעה, היא בקשה מבתה שתכין לה עוגה. היא סיפרה שהעוגה יושבת כבר שלושה ימים במקרר, מאחר והיא לא מעיזה לתת לה אותה. הייתי ממש מופתעת ואמרתי לה שזה נשמע לי ממש עוול שיש עוגה שלמה במקרר שמחכה, ולא רק שהפיזיותרפיסטית לא קיבלה אותה היא אפילו לא יודעת על המחווה המקסימה. חיה שיתפה במבוכה שבביתה יש ארון שלם של מתנות שנעטפו במחשבה ובאהבה, המון ברכות אישיות שנכתבו ולא הגיעו ליעדן. לא הפסקנו לצחוק. היא יכלה לראות את האבסורד שבסיטואציה, וכשנרגענו יכולנו לראות שמה שבאמת עצוב זה שיש לה כל כך הרבה איכויות, יכולות ומתנות שהיא יכולה להעניק לעולם, והן נשארות סגורות בארון.

הצעתי שנתרגל תרגול בודהיסטי של נדיבות הלב.- התרגול מתחיל בלדמיין אדם שקל לנו לאהוב אותו, ממשיך בלדמיין את עצמנו, ומסתיים בלדמיין אנשים שקשה לנו איתם בחיים. כאשר כל העת חוזרים על ברכה שעוטפת את האדם בחמלה, מבקשת להקל על כאבו וצערו, מברכת אותו בשלווה, בשמחה ובאהבה. עברנו על האנשים במחלקה והבאנו את כל העובדים, אלו שהיא מחוברת אליהם ואלו שקשה לה איתם ונוצרה אנרגיה של פתיחות, של נדיבות ושל אהבה.

הצעתי לה שתתרגל את התרגול הזה, על מנת שתוכל לתת לאותה פיזיותרפיסטית את האפשרות לקבל את העוגה ואיתה את ההתרגשות, השמחה וההוקרה שיכולות לפתוח את הלב בזכות מחווה שכזו, ושאולי אם נתרגל מספיק, אז כשתגיע הביתה, כל אחת מהמתנות הגנוזות שהיא לא מעיזה להוציא מעטיפתן ולא מעיזה לתת, יגיעו ליעדן.

בפגישה לאחר מכן היא סיפרה שהתרגיל אפשר לה שבוע הרבה יותר טוב עם הצוות הסיעודי, והיה לה קל יותר לקבל מהן. היא אפילו העזה לספר לפיזיותרפיסטית על העוגה שהכינה לה שבוע קודם והתביישה לתת לה. הפיזיותרפיסטית שמאד התרגשה מהמחווה, קמה ממקומה ונתנה לה נשיקה. השיתוף של חיה, אפשר שיח פתוח ויצר קירבה גדולה יותר ביניהן.

הפגישה הבאה שלנו הייתה בתשעה באב, והצעתי שנקרא יחד את מגילת איכה. התחלנו לקרוא ובשלב מסוים הגענו למשפט- "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה". המשפט הזה הרעיד בה משהו והיא הייתה מאד נסערת ואמרה שהמחלה הזו פגעה בקודש הקודשים שלה, בגופה, ובפרטיות שלה, ואיך התביישה בהתחלה שמישהו צריך לעזור לה בדברים כל כך אינטימיים. היא מעולם לא הסכימה לקבל דבר מאיש, וכעת היא פתאום הייתה צריכה לקבל כל הזמן וזה היה בלתי נסבל עבורה. דברנו על השיעור שהיא לומדת בבית החולים על הקשר בין יכולת הקבלה שלה ליכולת הנתינה, היא ספרה שאחרי שסיפרה לפיזיותרפיסטית שלה על העוגה

שהכינה לה וראתה את התגובה המפרגנת, שבוע אחר כך היא הגדילה לעשות, אפתה לה עוגה חדשה, ואף העיזה להעניק לה אותה. כל מי שטעם מהעוגה הזו, העיד שהיא היתה טעימה במיוחד.

בערב ראש השנה שאלתי את חיה מה לברך אותה לכבוד השנה החדשה. היא שאלה אם ברכה שמברכים צריכה להיות מבוססת על מה שכבר יש או על מה שמקווים שיהיה. זה הזכיר לי את סיפורו של אלישע הנביא. סיפרתי לה את הסיפור כפי שזכרתי אותו. יום אחד הגיעה אל אלישע הנביא אישה לקבל ברכה אחרי שבעלה נפטר והיא הייתה מחוסרת כל והנושים איימו לקחת את ילדיה כעבדים. אלישע שאל אותה מה יש בביתה- והיא ענתה שאין לה דבר חוץ ממעט שמן שנשאר בכד. הוא אמר לה לקחת את הכד שלה עם המעט שמן שיש בו, לבקש מכל שכנותיה כדים, להיכנס לחדר, לברך ברכה ולהתחיל למזוג מהכד שלה אל הכדים האחרים. כך עשתה ומהמעט שמן שהיה לה הצליחה למלא את כל הכדים של שכנותיה, וכך יכלה להתפרנס בכבוד. הרעיון היה שבלברך מישהו יש צורך לראות את הייחודי באותו אדם, לזהות את המעט שיש בו ולברך שזה יגדל עוד ועוד. שאלתי אותה, מהו מעט השמן שיש בה שהיא הייתה רוצה שנברך שיגדל השנה. היא ענתה: "האמת היא, שתמיד חלמתי לפתוח בית תמחוי. לעזור למשפחות ולאנשים שאין להם, להקשיב להם ולתת להם מהאהבה שלי", "את יודעת זה תמיד היה החלום שלי אבל כמו עם העוגה שהתביישתי לתת, מעולם לא העזתי לעשות זאת, או אפילו לומר זאת בקול רם. אבל עכשיו קבלתי הזדמנות לעצור, לעשות חשבון נפש ולבדוק למה אלוהים בחר להשאיר אותי כאן, ומה עוד יש לי לעשות כאן בעולם הזה. כעת אני לומדת לתת לעצמי, וזה מעורר בי את הרצון והיכולת לתת גם לאחרים שזקוקים."

היא סיפרה שבדיוק באותו יום היא קבלה תאריך שחרור לחודש וחצי אחר כך, וזה נראה לה עוד כל כך הרבה זמן. היא לא ידעה איך תחזיק מעמד עוד חודש וחצי מחוץ לבית, רחוקה מילדיה. חישבנו שזמן השחרור שלה יוצא לאחר 9 חודשים של אשפוז. אמרתי לה שזה ממש כמו הריון, וזה פתאום נראה מאד הגיוני, כי מה שהיא עוברת כאן זה באמת סוג של לידה מחדש. היא אמרה שכשהיא חושבת על זה ככה, החודש וחצי האחרונים של ההריון הם החודשים הכי חשובים עבור העובר. זה זמן הבשלת הריאות. ואולי החודשים האלה חשובים גם בשבילה, כדי שתוכל לצאת מפה ולא רק לחזור "לתקתק" את הבית. זהו זמן בשבילה להבשיל, ולקבל כוחות כדי להעז להגשים את החלום ולאפשר לעצמה להעניק לאחרים מהאהבה שלה.

המפגש הזה היה כל כך משמעותי ומרגש. הייעוד הנכסף נגלה, החלום שלה קיבל מקום ורשות, ופתאום היה ערך לכל האשפוז הממושך. היא הבינה, שרק כשנלקחו ממנה יכולות גופה, היא יכלה סוף סוף להתחיל לתת מקום לצרכי נשמתה, שמבקשת לפתוח בית חם לאנשים רעבים, ללחם ולאהבה. בירכתי אותה כשיצאתי שכולי תקווה שידיה לא יחזרו לתפקד עד שבית התמחוי לא ייפתח, צחקנו שכל מי שישמע את בירכתי יחשוב שקיללתי אותה כרגע, אך שתינו ידענו, שרק כשליבה ייפתח והיא תסכים להעניק לאחרים מאהבתה המיוחדת, יירפאו ידיה מעצמן לגעת, לתת ולהזין אנשים.

במפגש האחד לפני האחרון, היא אמרה שאין ספק שעברה פה שינויים רבים, מלהילחם בכולם, ועד להצליח להרפות וללמוד לקבל ולתת, אך מבחינתה היא יודעת שמה שיוכיח אם היא השתנתה יהיה אם תעז לפתוח את בית התמחוי. לרגעים היא חוששת ולא יודעת אם תוכל לעשות זאת.

הקראתי לה את הסיפור על הפיל הקשור בשרשרת. (מתוך שמע סיפור של חורחה בוקאי), שמעו סיפור: "כשהייתי קטן אהבתי ללכת לקרקס, והכי אהובים עלי בקרקס היו בעלי החיים. הפיל עניין אותי במיוחד. במהלך ההופעה התרשמנו מגודלו, ממשקלו ומכוחו של הפיל. אבל בין הופעה להופעה הוא נקשר באחת מרגליו בשרשרת אל יתד קטנה שהייתה מקובעת לרצפה. היתד הייתה חתיכת עץ זעירה שחדרה לרצפה לעומק סנטימטרים ספורים בלבד, ולמרות שהשרשרת הייתה עבה וחזקה נראה לי מובן מאליו שבעל חיים שבכוחו לעקור עץ מהשורש יכול גם להשתחרר בקלות מיתד ולברוח. נדמה לי שאי אפשר שלא לתהות: מה עוצר בעדו? למה הוא לא בורח? שאלתי אז מורה, איש דת או דוד כלשהו על תעלומת הפיל. מישהו מהם הסביר לי שהפיל לא בורח מפני שהוא מאולף. ואז שאלתי את השאלה המתבקשת: "אם הוא מאולף, למה קושרים אותו?" אני לא זוכר שקיבלתי תשובה הגיונית. לפני שנים אחדות גיליתי למזלי שמישהו חכם מצא את התשובה: הפיל לא ברח מהקרקס מפני שהוא היה קשור ליתד מקטנותו. עצמתי את עיני ודמיינתי את הפיל חסר הישע שזה עתה נולד מגלה שהוא קשור ליתד. אני בטוח שהפילון דחף, משך והזיע וניסה להשתחרר. למרות מאמציו הוא לא הצליח להשתחרר מפני שהדבר היה למעלה מכוחותיו. דמיינתי שהוא נרדם באפיסת כוחות ושביום המחרת הוא ניסה שוב, וגם ביום המחרת, וביום המחרת… עד שיום אחד, יום נורא מבחינתו, השלים בעל החיים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו. הפיל העצום ורב העוצמה הזה שאנחנו רואים בקרקס לא בורח מפני שהמסכן מאמין שהוא אינו מסוגל לברוח. חוסר האונים שחש זמן קצר לאחר הולדתו נחקק בזיכרונו. והגרוע מכל- הוא מעולם לא שב לערער ברצינות על הזיכרון הזה. מעולם מעולם לא ניסה לחזור ולהעמיד את כוחו במבחן.

ככה זה, כולנו קצת כמו הפיל בקרקס: אנחנו מסתובבים בעולם קשורים למאות יתדות שמגבילות את החירות שלנו. אנחנו חיים במחשבה ש'אנחנו לא יכולים' לעשות המון דברים פשוט מפני שפעם, מזמן, כשהיינו קטנים, ניסינו ולא הצלחנו. " אז אנחנו נוהגים כמו הפיל, והמסר נחקק בזיכרוננו: אני לא יכול, אני לא יכול ולעולם לא אוכל. הדרך היחידה שלך לדעת אם אתה יכול להצליח היא לנסות שוב מכל הלב… מכל הלב!"

חיה מאד התרגשה מהסיפור וביקשה עותק ממנו שיזכיר לה את הדרך היחידה שהיא יכולה לדעת אם היא תצליח לפתוח את בית התמחוי- רק אם היא תנסה מכל הלב.

היא סיפרה שראתה בדיוק סרט על משפחה בה האם נפטרה. יום אחד האב מבקש מבנותיו הגדולות לבוא הביתה ופתאום הן מריחות את ניחוחות האפייה של אמן. הן נכנסות למטבח ורואות את אמא ואבא שלהן יושבים יחדיו. האם סיפרה שמותר לה לבוא חזרה לעולם פעם אחת כדי לסגור דברים שנשארו פתוחים עם בני משפחתה. חיה אמרה שהלוואי ובאמת הייתה אפשרות כזו, ושמתי לב שהיא מסתכלת לכיוון מסוים תוך כדי שהיא מדברת. הסתכלתי לשם וראיתי תמונה גדולה של אמה שלא ראיתי לפני כן. ביקשתי רשות לדבר עם אמה. אמרתי לה שהבת שלה היא אחת הנשים המיוחדות שפגשתי, ושהיא זקוקה לעזרתה כדי לפתוח את בית התמחוי, ואת ליבה לנתינה, ושאני מבקשת ממנה שבכל פעם שהיא מביטה בה, שתזכיר לה את הייעוד שלה בעולם הזה. כשהסתובבתי חזרה אל חיה היא בכתה, ואמרה ששם בית התמחוי יהיה, "בית שרה" בית על שם אמה האהובה. כך קבענו יחד את אבן הפינה של "בית שרה".

במפגש הפרידה שלנו נתתי לה את הברכה שכתבתי לה, ציטטתי מתוך ספרה של רמן, חוכמה משולחן המטבח "בני אדם ריפאו זה את זה מימי בראשית…כוחו של המגע, הברכה שבסליחה, החסד הטמון ביכולתו של הזולת לקבל אותך בדיוק כפי שאתה ולמצוא בך טוב שלא ידעת עליו. כל מי שחי חווה סבל. החוכמה הנרכשת מן הפצעים ומחוויות הסבל הפרטי שלנו היא שמאפשרת לנו להירפא…אנשים פצועים נרפאים בצורה הטובה ביותר על ידי אנשים שנפצעו בעצמם. רק אדם שנפצע בעצמו מסוגל להבין מה דרוש לפצוע, שכן ריפוי הסבל מקורו בחמלה ולא במומחיות."

ובירכתיה: מי ייתן ו"בית שרה" יהיה בית חם לאנשים פצועים רבים , ומי ייתן ויקוים בך הכתוב "פותח את ידייך (ואת ליבך) ומשביע לכל חי רצון"

היא מאד התרגשה, ואמרה שאילולא האשפוז והמפגש בינינו "בית שרה " היה נשאר חלום רחוק שהיא אפילו לא מודה בקיומו. שהמפגש בינינו העניק לכל מה שעברה כאן משמעות ומילא אותה בכוחות כדי לשאת את כל הכאב והאובדן שחוותה.

כשבאנו להיפרד היא אמרה שהיא מקווה שאסכים לקבל מתנה ממנה,

אמרתי לה שלקבל מתנה ממנה זאת מצווה.

המפגש עם חיה אפשר לי להבין הבנה עמוקה יותר של המדרש, "הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה הוא מרפא."

נפרדנו באהבה גדולה.