כשצעדתי את צעדיי הראשונים לקראת שנת ה40 של חיי, הבנתי שיש איזה ניחוח מיוחד של מהפיכה באוויר. כשדיברתי על כך עם חברות שהלכו איתי את הדרך הזו, התחלתי להבין שזהו לא רק שער פרטי שלי. השנה הזו מזמנת פתיחה של שער קולקטיבי. פניתי לנשות הקהילה שהיו עתידות לחגוג 40 באותה שנה, והצעתי להן שנתכנס.
נפגשנו לראשונה בביתי, כל אחת שיתפה על מה שהשנה הזו מביאה לפתחה, ומהו השער שהיא מבקשת לעבור בו…
לאט לאט נשזרו להם יחד החוטים: הייתה מי שאמרה שהיא מרגישה שסגרה את שער הלידות שלה, וכעת, כשילדיה גדלו מעט, היא תוהה לאן פניה. וזו שמחכה כבר שמונה שנים להיקלט להריון, ותוהה, כמה משאבים של זמן וכסף וכוחות גופניים, נפשיים ורוחניים עוד תמשיך להשקיע בהמתנה מייגעת זו. הייתה את זו שהרגישה שהחיים נהיו כבדים, וזו שחשה שהחיים רק החלו להיפתח בפניה. זו שהקמטים מפריעים לה, וזו שחשה גאווה על כל אחת משערות שיבתה. 11 נשים שיוצאות יחד למסע משותף. סקרניות, חוששות, נרגשות מכל מה שעתיד להיפתח בעבורן.
תכננו להיפגש אחת לחודש, סביב תאריך יום הולדת ה40 של כל אחת, לטקס ייחודי ואישי בעבור כל אחת.
וכך עברנו טקסים- שכותרתם-"הסיפור של אמא שלי הוא לא הסיפור שלי" או "אני יותר מסך כל טיפוליי"- זו הייתה כותרת הטקס של חברתנו, שבדרך נס, או בדרך כל כוחות הטבע והבריאה, הגיעה לטקס שלה כשהיא בהריון, לאחר שמונה שנים של ציפייה. נדמה לי שככה זה כשקבוצה שלמה יוצאת יחד למסע, זה מחלחל, מאפשר שינוי ותנועה.
אספר לכן מעט יותר לעומק על המסע של דברת.
כשישבתי עם דברת במפגש המקדים, שאלתי אותה אם יש משהו שהיא מבקשת להשיל מעליה, ולא להכניס לתוך העשור הבא של חייה, כמו גם אם יש משהו שהיא מבקשת לפתוח, לקחת על עצמה, עת היא צועדת לתוך שער ה-40? מהן תפילותיה, כמיהותיה, בקשותיה? שאלתי אם יש משהו בחייה שהייתה רוצה לחולל בו שינוי, או מהפכה?
דברת שיתפה שבשנה האחרונה, היא שמה לב עד כמה חייה מנוהלים על ידי פחדים. היא שמה לב שיש לא מעט דברים שהיא נמנעת מלעשות מתוך פחד והצטערה לראות עד כמה זה משפיע על כל כך הרבה רבדים של חייה. היא לקחה על עצמה לעשות כל מיני דברים שהייתה נמנעת מהם עד אותה העת כמו לדבר באנגלית מול אנשים, או לנהוג למקומות מרוחקים…היא סיפרה לי על כל השינויים המופלאים שמתחוללים בחייה, עם הבחירות החדשות והאמיצות שהיא עושה. כששאלתי אם יש עוד דברים שהיא לא עושה מתוך פחד, היא סיפרה לי על מחסום הריקוד מול אנשים. היה לי חצי חיוך על הפנים כשאמרה זאת. כשהיא שאלה למה אני מחייכת, אמרתי לה שזה נשמע שמצאנו איזו מהפיכה תוכל לחולל בטקס שלה…עת היא תרקוד לפנינו, ובכך בבואה בשער הארבעים, היא תבחר להשיל מעליה, את כל מה שקפא, ותבחר להביא תנועת חיים חדשה ואמיצה לחייה.
דברת אמרה לי שאין שום סיכוי שהיא תרקוד לפנינו.
ניסיתי שוב, אך ללא הועיל…
"אריאלה, רדי מזה, זה לא יקרה. אין שום סיכוי שאני ארקוד בטקס שלי, זה לא עומד לקרות…"
הרפיתי. "זה הטקס שלך, ומה שתחליטי יקרה, אבל ממה שסיפרת לי עד כה, עשית תהליך כל כך מופלא של לעמוד מול כל אחד מהפחדים שלך, ולבחור אחרת, כך שזה נשמע לי רק טבעי שטקס הסיום שלך, טקס המעבר שלך בשער הארבעים, טקס הבחירה שלך בחיים ללא פחד, הוא פשוט לבחור לחיות את חייך במלאות. לבחור לעשות ככל העולה על רוחך. מותר לך לרקוד לפנינו. מותר לך להסכים לנוע, ובעיקר מותר לך לבחור. את היא הבוראת של מציאות חייך. אם ברצונך לרקוד, לצהול, לשיר, או לצחוק… מותר לך וטוב לך וראוי שתעניקי לך את הרשות להיות האישה הפראית, היצרית, היפהפייה והמופלאה שאת."
דברת אמרה לי שתחשוב על זה. היא אמרה לי שתכתוב משהו על התהליך שעברה, ותקרא אותו בפנינו במהלך הטקס שלה. כשתסיים לקרוא היא תראה אם יש בה העוז לקום ולרקוד, בהרכב כל כך אינטימי. "אל תבני על זה" היא אמרה לי, ובכל זאת התפללתי בעבורה.
וזה מה שקרה באותו ערב מופלא.
דברת הקריאה לנו את המילים שכתבה בעבורנו:
"זה רק פחד"
~ פריצות הדרך של העשור השלישי לחיי ~
קרו דברים רבים וגדולים בעשור האחרון:
גידלתי את ילדי, בניתי בית, עשיתי הסבה מקצועית, פתחתי עסק עצמאי…
אבל הדברים הגדולים באמת סמויים מן העין.
אני רוצה לשתף אתכן איך בעשור האחרון גידלתי את עצמי.
40 שנה שאני פה על האדמה הזאת,
ועם השנים הלכו והתקבעו אצלי כמה אקסיומות, אמיתות לכאורה, שהגדירו אותי והכתיבו מציאות של צמצום והגבלה על ההתנהלות שלי בעולם.
אני לא רוקדת,
לא מדברת אנגלית,
לא נוהגת למקומות מסוימים,
לא מחנה בחניונים תת קרקעיים,
לא מפזרת שיער,
לא מדברת מול קהל.
ועוד ועוד…
אם אני מנסה להסתכל בצורה מכלילה על כל הסימפטומים האלה, אני יכולה לזהות ברקע חוסר בטחון, תקיעות, הרגלים ובעיקר פחד.
בשנים האחרונות התחילה לחלחל איזושהי תנועה עדינה למרחב התקוע הזה. כמיהה לשינוי.
אני לא מדברת אנגלית, אבל אני בחנתון וזה חלק בלתי נפרד מהחיים הקהילתיים פה. יכולתי להסתגר ולהישאר באזור הנוחות שאני מכירה כה טוב: הימנעות. אבל קול פנימי אחר ביקש להישמע. וככה בלי לעשות מזה עניין גדול מדי, מצאתי את עצמי מעיזה. זה יכול להישמע כמו עניין פעוט וזניח, אבל בעבורי זו הייתה פריצת דרך של ממש.
הי, זה רק פחד!
זה לא החיים עצמם, זו לא אמת אבסולוטית, אלה הסיפורים שאני מספרת לעצמי כבר כל כך הרבה שנים, עד שממש ממש האמנתי בהם…
גדלתי בבית שבו אמא נוהגת – כבר 50 שנה – רק ברדיוס של 20 ק"מ מהבית, רק באור יום, רק ברכב מסוים. החומרים האלה עיצבו אותי, והתלבשו על השריטות הפרטיות שלי. בפועל, יש מקומות שאני לא מעיזה להתקרב אליהם עם רכב, ובמקום הראשון: חיפה. למה? ככה. כל חיי הבוגרים אני מפחדת פחד מוות לנהוג לחיפה. לא משהו שאפשר להסביר רציונלית. פחד עמוק. משתק.
לפני חצי שנה נופל לבתי סלע על היד בטיול השנתי והיא נפצעת פציעה קשה. שבר פתוח, היא מובהלת לבית החולים כרמל. אני על טייס אוטומטי, אני אמא לביאה, וזה חזק יותר מכל חרדה שהיא שמפעילה אותי ביומיום – הילדה שלי צריכה אותי! אני עולה על הרכב ונוהגת לחיפה. מוצאת את עצמי בלב העיר, מזיעה, הלב דופק – אבל עשיתי זאת. ואפילו מצאתי חניה!
שבוע אחר כך אני רוכבת על הגל ולוקחת את הבן הבכור שלי ליום כיף במדעטק. עדיין מבוהלת, אבל יודעת שאם אני לא אאמן את שריר הנגיעה בפחד, לא אתקדם.
עשיתי זאת.
זה רק פחד.
אני אמנית, סוליסטית, יוצרת את התמונות שלי בשקט בלי יומרות או שאיפות מיוחדות לגדול. שומעת כל הזמן קולות מסביב – תלמדי. תעבירי סדנה. תגדלי.
והקול הזה שלי, ההחלטי והברור כל כך – אין סיכוי. זה לא יקרה, זו לא אני. לא קורצתי מהחומרים האלה.
ואז, ביום בהיר אחד – קפיצת גדילה. מתחילה בלהעביר סדנא למעגל חברות קטן, תומך ומחזק ואז יוצאת לעולם עם אמירה – אני מעבירה סדנאות. יש לי מה לתת. בואו!
זה רק פחד
תמיד היה לי עניין לא פתור עם השיער שלי. בגיל ההתבגרות גילחתי את הראש, ומאז נעתי בין קרחת למטפחת. הרגלים נטמעים. ככל שהזמן חולף נעשה קשה יותר ומפחיד יותר לשנות. פעם בשנתיים אני מבקשת מבן זוגי לגזור לי קצוות, או שהולכת למספרה השווה של איילת בטבעון עם איזו תקווה בלב לשינוי, אבל מיד בתום התספורת אוספת את השיער מהר מהר ועוטפת במטפחת. שאף אחד לא יראה.
פיזור השיער מתקשר אצלי להכרזת חופש מאוד מאוד עמוקה. להסכמה להיראות. להסתובב חופשיה בעולם הזה, בלי להתבייש.
מתחילה בקטן… יוצאת לשפוך את הזבל בלי מטפחת… מרגישה ערומה.
בוקר שישי אחד מריחה את השינוי. מתקשרת לאיילת, מגלה שהיא מספרת ב"בואכה יודפת", ביריד שנקרא 'שישי את מלכה' – מתאים בול. נוסעת עם בתי לבוקר אמא ובת, מתיישבת במספרת שטח בלב היריד, חשוף חשוף חשוף. הלב דופק, כולם מסביב רואים
מפזרת,
מסתפרת.
אני נבוכה עד עמקי נשמתי. גם הבת שלי רואה אותי. מה עכשיו? מה המסר שאני מעבירה לילדתי?
ממי יש לי להסתתר???
נשארת פזורת שיער וצועדת בראש מורם ביריד, יד ביד עם בתי, יודעת שאני אפגוש מלא אנשים שמכירים אותי, בוחרת לשחרר. בוחרת להיות האמא שלא מתביישת בעצמה, שלא מסתתרת. בוחרת להיות מלכה. הבת שלי מאושרת, מרגישה גם היא את הוויברציות והאדוות של המעשה.
זה אך ורק פחד !
גולת הכותרת – אני לא רוקדת. הטייטל הזה מלווה אותי כבר 30 שנה בערך.
לא רוקדת במסיבות כיתה, לא על החוף בתאילנד, לא בימי האוניברסיטה העליזים ואפילו לא בחתונה שלי. אף לא ריקוד אחד קטנטן, תנועה של האגן, משהו…? לא.
מעולם לא ראיתי את אמא שלי רוקדת. או את ההורים שלי רוקדים זה עם זו.
מעולם ילדיי לא ראו אותי רוקדת או אותנו – הוריהם – רוקדים זה עם זו.
באוגוסט האחרון מחליטה בפעם הראשונה להעז ולגעת במקום הרגיש הזה. בליוויה של אישה מופלאה ומעוררת השראה, אני צוללת לתוך עצמי. לתהליך פנימי, קצר וממוקד, שהמוטו שלו
"אני אישה חופשיה. אני חופשיה לנוע".
לפעמים דווקא להרפות, דורש הכי הרבה מאמץ.
זה היה תהליך שהתחיל בהמון בכי, בתחושה שזה גדול עלי, שזה בלתי אפשרי,
והסתיים כעבור חודש בחגיגת החופש במסיבת ריקוד חופשי באוהל יעל. אני מרחפת, חוויה מכוננת.
במסיבת החורף בחנתון רקדתי 4 שעות, פזורת שיער, עד שכאב לי כל הגוף. משמחה.
כאבי גדילה.
בסוף המסיבה רקדתי עם אהובי לראשונה בחיינו!
תקשיבו,
אין דבר כזה שאין דבר כזה !
אם עשיתי את זה – הכל פתוח! הכל אפשרי!
תנועה מחוללת תנועה מחוללת תנועה מחוללת תנועה
אני מבקשת לשאת איתי לעשור הבא את התנועה,
התעוזה,
השחרור והתעופה,
את ההקשבה והחיבור לעצמי,
לעצמי האמיתית.
את האותנטיות.
את אש הבעירה הפנימית
את שמחת החיים הפשוטה שהתנועה והחופש מאפשרים.
את התחושה והידיעה שהכל אפשרי כל עוד אני רוצה ובוחרת בכך.
מוקפת בשבט נשים אהוב, אוהב, תומך ומחזק. שותפות לדרך.
מברכת את כולנו,
בשער הזה שנפתח,
שנעז לפרוץ את הגבולות של עצמנו
ונדע להוקיר ולאהוב
את הנשים המפוארת שאנו.
ואז היא קמה ממקומה, כשברקע התנגן השיר: "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה למלכה אין בית, למלך אין כתר…"
היא עצמה את עיניה, והחלה לנוע בסלון ביתה. תנועה של חיבור עמוק, תנועה של מהפכה. היא רקדה, במלוא רכותה, עוצמתה ויופייה. עוד לא נבראו המילים שיוכלו לתאר את עצמת הרגע הזה, בו האישה המופלאה הזו בוחרת לחיות במלוא הווייתה, משילה מעליה את כבליה, ויוצאת אל העולם כאישה חופשיה. התנועה שלה פותחת לה שער לחיים חופשיים, התנועה שלה משחררת מעגל נשים שלם שהיה עד לריקודה, מכל מה שאי פעם סגר עליהן בחייהן. במובנים כה רבים אף אעז לומר, שתנועתה זו, מוציאה לחופשי את כל מי ששומעת או קוראת את סיפורה כעת, ואולי בבוא העת, אדוות ריקודה יוציאו לחופשי את כל הנשים כולן…
זוהי הצהרה עמוקה של אישה שבוחרת להיות, ולרקוד ולחיות במלוא עוזה ותפארתה. לא נותרה עין אחת יבשה.
ורק עוד מילה קטנה על האדוות, והמהפכות…
בטקס של דברת ישבה גם מיכל. היא לא דומעת. היא מתייפחת… מיכל כבר יותר מעשור לא מצליחה לנהוג ברדיוס של יותר מעשרים ק"מ מביתה. היא כבר שנים מרגישה כלואה… לא יכולה לקחת את בתה לקנות בגד ים, או חזייה… ושום טיפול שניסתה לא עזר, היא כבר התייאשה.
באותו הרגע, עת התבוננה בדברת רוקדת, היא נודרת נדר: "עד הטקס שלי, אני אשחרר את עצמי מהכלא שחיי הפכו להיות. אם דברת מצאה בה את העוז לרקוד, אני אמצא את הדרך לנהוג!" וכמו במטה של קסם, ובעבודה עיקשת ומרגשת, כמה חודשים אח"כ , בתמיכתה של מטפלת מקסימה, מיכל מצליחה לנהוג לעיר הולדתה בירושלים וכולנו הוזמנו לטקס הארבעים שלה שכותרתו- "להסכים לנהוג את חיי קדימה, בנחת."
תנועה מחוללת תנועה מחוללת תנועה…
