כשסבתא שלי, סבתא חנה הייתה על ערש דווי, היו ימים ארוכים שבהם היא לא תקשרה עם אף אחד. היא כבר לא אכלה ולא שתתה ויחד עם זאת לא הרפתה מאחיזתה בחיים. אני זוכרת שישבתי לצידה בשקט, עיני עצומות, ידי בידה, ושאלתי אותה בליבי אם יש סיבה שהיא לא משחררת את החיים?
לא עברו כמה רגעים ועלתה לי תמונה של כל בני המשפחה שלנו עומדים סביב מיטתה.
אחד הדברים הכי חשובים ומשמעותיים בחייה של סבתא שלי, היה המשפחה שלה. סבא מקס, שתי בנותיהם, שני החתנים, ושישה נכדים, שבט קטן שהעניק לה משמעות גדולה ועמוקה בחייה.
באותה תקופה, עברנו משבר משפחתי, והיחסים בתוך המשפחה היו מורכבים וכואבים.
סבתא שלי הייתה אישה עקשנית. כששאלתי אותה אם יש סיבה שהיא לא משחררת את החיים, הרגשתי, שהיא עונה לי: "אני לא ארפה, עד שלא אראה את מפעל החיים שלי, את כל המשפחה שלי עומדים יחד סביב מיטתי."
יצאתי מבית החולים, והרמתי צלצול לדודה שלי. הצעתי שנתכנס כולנו ביום שישי הקרוב. דודה שלי אמרה לי שהיא לא חושבת שזה רעיון טוב, כי סבתא כבר לא מתקשרת, וחבל להטריח את כולם. הצעתי לה שננסה ליזום מפגש שכזה, ומי שירצה ויוכל לבוא יגיע.
כמובן שכולנו התייצבנו. בכל זאת, מי יכול להגיד לא לסבתא חנה?
נכנסנו לחדר שלה בבית החולים, ביום שישי אחר הצהריים, לקראת שבת.
סבא מקס, שתי בנותיה שני חתניה, וששת נכדיה.
נעמדנו סביב מיטתה. סבתא חנה הסתכלה סביב, ולאחר שסרקה את כולנו במבטה, היא אמרה: "הי" כולנו כל כך התרגשנו, זו הייתה המילה הראשונה שהוציאה מפיה מזה שבועות ארוכים. סבתא חנה שבה אלינו, ולו לרגע, כדי להיפרד.
אבא שלי ערך קידוש, וסבתא חנה הצטרפה לשירה. ההתרגשות של כולנו הייתה ניכרת והמשכנו ושרנו שירי שבת וסבתא חנה שרה יחד אתנו. כשנגמרו לנו שירי השבת שכולנו הכרנו, התחלנו לשיר שירים באנגלית שסבתא חנה שהייתה גננת בעברה, לימדה אותנו כשהיינו ילדים: "יד ימין בפנים, יד ימין בחוץ… ולנער אותה היטב…" סבתא חנה שרה ורקדה אתנו את ריקוד ההוקי פוקי האחרון שלה.
לא נשארה בחדר עין יבשה.
כמה קשה היה לעזוב את החדר באותו היום.
יומיים לאחר מכן סבתא חנה נפטרה. אחרי חודשים ארוכים של קושי מלראות אותה כל כך סובלת, היינו עטופים כולנו, בקורים של חסד, מפרידה כל כך עדינה ומחברת. נוצרים בליבנו תמונה משפחתית אחרונה של אהבה.
