טקסי אבל

ישנם אובדנים בחיים שמבקשים שנעצור להתאבל עליהם. ביהדות כשאדם נפטר, אנחנו יוצרים טקס הלוויה, על מנת להיפרד. יש שבעה שמאפשרת, לספר את הסיפור, להתאבל, לבכות, בעדותם של המשפחה החברים והקהילה שמגיעים לנחם. אבל מה קורה כאשר אנו מאבדים משהו, כל כך יקר, אבל אין את כל הפלטפורמה הזו? מה אם איבדנו אדם קרוב כשהיינו צעירים מדי כדי להבין מה בכלל קורה? או שהאבדנים שלנו הם בפגיעה שעברנו, פיזית או רגשית שאין לה תמיד הכרה?

טקס אבל הוא מרחב, הוא בית, הוא הזדמנות לעשות מקום לכל החלקים הפצועים שלנו, לכל מה שאבד, כדי לקבל הכרה ועדות, להתאבל ולהתנחם יחד על האבדנים שהחיים מזמנים…