כשהייתי בת שלושים ותשע, שמתי לב, שאני וכמה מחברותיי בנות אותו הגיל, מדברות על אתגרים, קשיים ותקוות עם ריח דומה. שאלות של מימוש, ייעוד, סגירת שנות האימהות, זוגיות ומיניות החלו לבצבץ. רבות דובר על משבר גיל הארבעים, הצעתי לחברותיי שבמקום שכל אחת "תתמשבר" בחדרי חדרים, אולי יהיה ערך להתכנסות משותפת. כך התכנסנו לנו חבורה של אחת עשרה נשים, ועברנו יחד בשער הארבעים. ליוויתי כל מי שבחרה, בטקס אישי וייחודי לקראת תאריך הולדתה. היתה מי שביקשה להיכנס לעשור החמישי של חייה, ולהשיל את הפחדים שניהלו את חייה, הייתה זו שרצתה לתת הכרה לכל הנשמות שעברו דרכה, אלו שזכו להיות ילדיה, כמו גם אלו שלא שרדו. וזו שקיוותה בכל מאודה לילדה… וזכתה.
כל אחת והמסע שלה, וכולנו יחד ננגעות, משתנות ומתהוות מתנועת החיים המשותפת. תנועה מחוללת תנועה מחוללת תנועה… כך יוצרים רפואה טובה.
