כאשר ילד או ילדה מאבדים הורה או בן משפחה אהוב, בגילאים צעירים, לא אחת אדוות האבדן ממשיכים לפעור בור בחייהם, גם שנים אחרי. לעיתים הם נושאים בליבם כאב וצער, שלא תמיד מוצאים מקום, ולא תמיד ברור להם אם יש להם הכוחות לעבור בשער האבל והאבדן, מבלי לחשוש שיטבעו בים הכאב.
ההזדמנות של אותו אדם, עם התבגרותו ליצור מרחב טקסי, בטוח, מוחזק ועוטף כדי לספר את סיפור האבדן, כדי לכאוב, כדי לבכות, כדי לצחוק, ובעיקר כדי לשהות יחד בכל מה שמבקש מקום והכלה, היא אפשרות עדינה, מרגשת ומכוננת, לעדות, שותפות, חמלה, ריפוי ונחמה.
